תת פעילות בלוטת תריס - נשים

תת-פעילות של בלוטת התריס

לאנשים הסובלים מתת-פעילות בלוטת התריס, מקובל לתת תחליף הורמון בלוטת התריס. כאשר אותם אנשים מראים סימני אחרים נפוצים הקשורים במצבם, הם יקבלו תרופות נוספות עבור בעיות אלה.

החיסרון של גישה זו הוא שלא מטפלים בסיבה הבסיסית של הבעיה. למשל, אצל חולי האשימוטו, המהווים אחוז ניכר מהמקרים של תת-פעילות בלוטת התריס, מדובר במחלה אוטואימונית. אך רבים מהחולים אינם מודעים לכך. הסיבה שזה לא נאמר היא כי זה פשוט לא משפיע על אופן הטיפול.

החיסרון של גישה זו הוא שלא מטפלים בסיבה הגורמת למערכת החיסון לתקוף את בלוטת התריס ובכלל לא מתייחסים לכך שמדובר במחלה המערבת את מערכת חיסון, ומכיוון שכך, הטיפול לא יכול לעבוד טוב, ובוודאי שלא לאורך זמן, ועדיין אנשים עם תת-פעילות ממשיכים לסבול ממגוון מחלות נלוות, החל בעודף משקל, רמת סוכר גבוהה, כולסטרול גבוה ודיכאון והמשך באי-פוריות ונשירת שיער.

השאלה העיקרית היא למה הורמוני התריס החלופיים שניתנים, ולכאורה, מאזנים את מצב הגוף, לא עושים בעצם את העבודה. המטופלים מציגים תמונת בדיקות מעבדה תקינה ובפועל האנשים נשארים עם כל התחלואים והסימפטומים הנלווים.

מהי בעצם מחלה אוטואימונית?

מערכת החיסון פועלת לפי הבחנה בין 'עצמי' ל'לא עצמי', ואינה אמורה לפעול כלפי מה ש'עצמי' למעט במקרים של תאים עצמיים שאינם תקינים. במחלה אוטואימונית יש כשל של מערכת החיסון התוקפת את ה"עצמי". הרפואה הקונבנציונלית לא מתייחסת לכך.

הסתכלות נוספת, שונה, היא להפסיק להאשים את בלוטת התריס באי תפקוד. ראין דראם בוטניקאי והרבליסט אמריקאי המתמחה בטיפול בבלוטת התריס.מציג בספרו את השאלה: "האם בלוטת התריס שלך עושה אותך חולה?". לטענתו אנחנו עושים את בלוטות התריס חולות, לא להיפך. ההתנהגות של האדם היא התורמת משמעותית לאי תפקוד בלוטת תריס. ולמעשה בלוטת התריס בדרך כלל עושה כמיטב יכולתה כדי להגיב לאירועים ודרישות. הוא רואה במחלת בלוטת התריס מחלה חיובית הבאה כתגובה למצבי חיים לא הגיוניים. הגוף מסרב להמשיך ולהקדיש אנרגיה להתנהלות לא בריאה ומתנגד לאילוץ להתמודד עם הדרישות של החיים. מבחינתו התערבות תהיה פגיעה בחוכמת הגוף.

עבודת גמר שעשיתי על נשים בתת-פעילות הראתה שהמכנה המשותף היה הטיפוס ואורח החיים. במהלך חיפוש אחר מידע נחשפתי יותר ויותר לתופעה המכונה "סינדרום בלוטת התריס" בשל ריבוי המחלות והתופעות הנלוות למחלה. למעשה לכלל החולים במחלה מכנה משותף מצומצם, עייפות וחוסר אנרגיה, ומגוון שונה ורחב מאד של סימפטומים ותחלואה נלווית.

למעשה היה ברור גם בשלב איסוף החומר התיאורטי, כמו בשלב התשאול של המטופלות בקליניקה, שכל אחת מביאה סיפור שונה לחלוטין מזו של האחרת. מהלך מחלה שונה, סימפטומים נלווים שונים לחלוטין ויחד עם זה מכנה משותף גדול.

כולן נשים מרשימות, חזקות, פעלתניות. מהסוג שנושא את העולם על כתפיו כשבנוסף, הסביבה שמזהה את האישיות הזו כחזקה ומסוגלת לשאת הכל – נסמכת אף היא עליה. על פניו מדובר בנשים החיות לאורך שנים בעומס ובסטרס, בשחיקה מתמדת, ומבלי לעצור ולבדוק "מה אני צריכה". בלי להאט. סביר להניח שגם אם נעצרו עדיין העריכו שהן יכולות לעמוד בהכל שהרי הן חזקות וצריך להספיק. וכל זה עד שהופיעה המחלה ועצרה אותן.

המטופלות הגיעו עם סוגים שונים של תת-פעילות. האשימוטו, גידול סרטני בבלוטה שהביא להוצאתה והיפר תאירואיד שהפך לתת-פעילות לאחר טיפול רדיואקטיבי. לחלקן מחלות נלוות אוטואימוניות (פסוריאזיס, ויטלגו), חלקן נחשבות בעלות גורם גנטי (ויטלגו), ומחלות וסימפטומים נוספים. אצל כולן נראה בבסיס עומס גדול המשפיע על מצבן, וניתן היה לראות כי יש הרעה בסימפטומים במצב מתח.

נעשים הרבה מאד מחקרים סביב תת-פעילות אבל רובם ככולם עוסקים במציאת הקשרים בין תת-פעילות לפתולוגיה זו או אחרת, גורמי סיכון וכו', וזה מבחינתי היה פחות חשוב לאחר שהבנתי שמגוון המחלות הנלוות הוא גדול מאד.

לא נמצאו מחקרים שמתייחסים לתמונה הכללית, מחקרים המתייחסים לכך שלמרות ההורמון הסינטטי הניתן, התלונות נשארות אותן תלונות. מחקרים המתייחסים לסיבה שמערכת החיסון תוקפת את עצמה. מחקרים המתייחסים לקשר בין המחלה לאורח חיים שוחק.

לדעתי (הצנועה) הרפואה הקונבנציונלית עדיין לא מזהה את העובדה שהיא נותנת פיתרון חלקי בלבד המשאיר את החולה באיכות חיים ירודה. מניסיוני בטיפול תומך בנשים עם תת-פעילות ניתן לראות, באופן מובהק, שמודעות לצורך בשינוי אורח חיים, שינוי תזונתי ותמיכה של צמחי מרפא, החזירה לנשים אלו את עצמן.

(מבוסס על עבודת גמר שלי בלימודי הרבליסט קליני)